
בפרשתנו אנו נתקלים במילים שאינן בלשון הקודש. מילים כאלו מצויות בלשון חכמים, וקבלה בידינו מצדיקים שאין זה במקרה, שכן היה אפשר למצוא בקלות מילים מקבילות בלשון הקודש. אלא שיש בזה רמזים ומשמעויות.
ראשית בלשון התורה עצמה מוצאים אנו דבר כזה:
על המילה "לטוטפות" מביא רש"י את דברי חז"ל, שהיא מורכבת ממילה באפריקאית ומילה בכתפית.
למה דווקא המילה המרמזת לתפילין של ראש, מורכבת משפות אחרות? אלא שתפילין אלו מראות על קדושת המחשבה שלנו, ומפילות מורא על כל העמים (כפי שאמרו חז"ל), גם על בני חם הרחוקים מקדושה זו לגמרי. לכן מילה זו נכתבה "לטוטפות", דווקא בשפתם.
בפירוש רש"י בפרשתנו מוצאים אנו עוד שתי מילים שמקורן ביוונית:
משה אומר שקול ה' של מתן תורה "לא יסף". ומפרש רש"י: לא הוסיף להיראות באותו פומבי.
פום משמעותו "פה" בכתובים (ארמית).
ה' אמנם לא מדבר יותר בצורה גלויה, אך פיו של ה' נמצא בי- בתוך כל אחד שעוסק בתורת ה'- "ודברי אשר שמתי בפיך".
מילה נוספת, המוזכרת בפרשתנו ברש"י:
משה אומר שאת התורה הוא מצווה היום. ומפרש רש"י, שתהיה התורה בעיניך כמו דיוטגמא (דף פקודה מהמלך) חדשה שכולם רצים לראות מה כתוב בה, ולא כישנה שכבר אינה מעניינת.
רש"י טורח לתרגם את המילה היוונית "דיוטגמא", ואם כן למה בכלל הביא אותה ולא השתמש בתרגום ישירות?
התורה כתובה ב-דיו.
התוכן של הדיו מחבר אותנו כב- מג נ ט אל א-לופו של עולם.
וכך באמצעות הלימוד, פיו של ה' מתדבר בנו (פומ-בי), ואין לך חיבור ומגנט גדול מזה.