בין פנים לחוץ - וורט לפרשת תולדות

מובא בפרשתנו: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלָּה יִצְחָק לְבָרֵךְ אֶת יַעֲקֹב וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ": 

הפסוק מלמדנו שמיד אחרי יציאת יעקב הגיע עשו. 
אך רש"י מוסיף דיוק: "יָצֹא יָצָא - זה יוצא וזה בא". כפילות הפועל של יציאה בפסוק, מרמז על פעולה כפולה שהתרחשה בו זמנית - יציאת יעקב מאוהל יצחק וכניסתו של עשו לשם.

הדבר קשה: מובן שיציאת יעקב כלולה בפועל "יצא" כמו בפשט הפסוק, אך איך כניסת עשו רמוזה בפועל "יצא" השני שבפסוק. כניסה רמוזה ביציאה?!

אלא שיש כאן גילוי עמוק על מהות ההבדל בין הת(א)ומים:
כל עולמו של יעקב הוא פנימי- שם הוא עוסק ומשם הוא פועל. לכן כניסתו כניסה ויציאתו יציאה.
אך עשו, איש שדה, כל התעסקותו ותפיסתו - בחוץ בלבד. בשורשי עצמו ובמציאות אין לו שום תפיסה. לכן כניסתו אל יצחק היא יציאה עבורו. יציאה ממקומו הבטוח והמוכר, מהעטיפה החיצונית והמטעה של העולם,  אל קדושת אוהלו של יצחק שאינו שייך בו כלל.

שנזכה להיות יהודים פנימיים, יושבי אוהלים, ומתוך שלמות וקדושה פנימיים - נקדש ונטהר את כל שדה העולם, והייתה לה' המלוכה!